שוויון ואי שוויון בדיני משפחה

שוויון ואי שוויון בדיני משפחה

 

שוויון ואי שוויון בדיני משפחה

 

 

חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה - ,1995 הביאה למהפכה ולשינוי בדרך ניהולם של תיקי גירושין ועניינים שונים של בני משפחה, אשר נתגלע ביניהם סכסוך כלשהו.

 

בעבר, בני זוג אשר עמדו בפני גירושין, היו מוצאים את עצמם מתרוצצים בין הערכאות השונות כגון בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום, בית הדין הרבני, ומנהלים דיונים בפני מספר שופטים שונים. לעיתים העסיקה משפחה אחת אף חמישה או ששה שופטים. תלוי במורכבות הנושא, וגם במידת הלוחמנות של כל אחד מבני הזוג.

 

נושא מזונות האשה והילדים היה נדון בפני שופט של בית המשפט המחוזי שהתמחותו היתה מזונות ילדים. נושא משמורת הילדים היה נדון בבית הדין הרבני. מכירת הדירה וחלוקת הרכוש המשותף היו נדונים בפני שופט מבית משפט השלום שעיסוקו בתחום המקרקעין, ונושא חלוקת הזכויות הסוציאליות ורכוש אחר שהיה למי מבני הזוג - היה נדון בפני שופט אחר של בית המשפט המחוזי אשר היה עוסק בהמרצות פתיחה. אם היו בין בני הזוג ארועים של אלימות, היה מצטרף ל"חגיגה" שופט חמישי מבית משפט השלום או מבית המשפט המחוזי, שהיה צריך לפסוק האם להרחיק את הבעל מהבית מחשש לסכנה לחיי האשה או הילדים, או לא להרחיקו.

 

בשנת 1995, נחקק חוק שאפשר הקמתם של בתי משפט לענייני משפחה. תחילה הוקמו בתי משפט בערים המרכזיות, רמת גן, חיפה, באר שבע וירושלים. אט אט התווספו בתי משפט לענייני משפחה בכפר סבא, בחדרה, בקריות, באשדוד וכיוצ"ב בערי שדה. תרומתו של השופט יהושע גייפמן, כיום שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, וקודם לכן כשופט בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, לחקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה ולעצם הקמתם של בתי משפט לענייני משפחה ברחבי הארץ, היתה גדולה, ובמשך תקופה ארוכה הוא עשה רבות על מנת להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל. בסופו של דבר משנת 1995 ואילך, נפרשו ברחבי הארץ בתי משפט שעיסוקם היה רק בסכסוכים משפחתיים.

 

ההגיון שעמד מאחורי הקמת בית המשפט לענייני משפחה נעוץ בהיסטוריה. השופט אלישע שיינבויים המנוח אשר עמד בראש ועדה שעסקה בנסיון להסדיר את ענייני המשפחה בארץ המליצה על: "משפחה אחת - שופט אחד". כלומר, שופט אחד ידון בכל ענייניהם של אותה משפחה. לא עוד פיצול וחלוקה בין שופטים שונים שכל אחד מהם ידון בנושא אחר.

 

אותו שופט יקבע כיצד יחולק רכושם של בני הזוג ומה יהיה כלול ברכוש המחולק לכל אחד מבני הזוג, מי יהיה ההורה המשמורן (זה שיגדל את הילדים) מה יהיו מזונות הילדים, איזה סכום ישולם עבור מדורם (קורת גג) של הילדים, מה יהיה גורלן של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של כל אחד מבני הזוג או של אחד מהם, מתי תימכר דירת המגורים המשותפת וכיצד תחולק בין בני הזוג, מה יהיו סדרי הראייה של האב עם הילדים בהנחה שהאם הינה המשמורנית וכו'.

 

היתרון של הסדר זה ברור וגלוי לעין. השופט רואה לפניו את המכלול, ומאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים. לדוגמא: שופט הפוסק מזונות ילדים ובו זמנית גם מחלק את הרכוש, יביא בחשבון גם את היקף של רכושם של בני הזוג לאחר הגירושין, ולא רק את השתכרותם של ההורים כאשר הוא פוסק את סכום המזונות.

שופט הרואה את המכלול ולא רק פוסק בנושאים נקודתיים יכול להציע הצעות הוגנות וכוללניות, ולאפשר לבני הזוג פתרון מעשי וכולל לכל הסוגיות השנויות במחלוקת בעת הגירושין.


מי שיפסיק את קריאת שורות אלו בנקודה זו עשוי להתרשם כי המצב של דיני משפחה בארץ הינו אידיאלי, וכי חוק בית המשפט לענייני משפחה פתר את כל הבעיות הקיימות בתחום. רושם זה, אם נוצר, הינו שגוי בתכלית.

 

החוק הסדיר את הפרוצדורה אך לא נגע במהות. והמהות הינה הבעייתית. אמנם אין לזלזל ביתרון שיש משפחה מכך ששופט אחד בלבד דן בעניינם אך הדבר לא הביא לשינויים מהותיים בדיני המשפחה. ולמה הכוונה? בתי המשפט בישראל, אפילו האזרחיים - חובה עליהם להחיל את דין תורה בעניינם של בני זוג וילדיהם בנושאים רבים. כן, אותו דין תורה אשר נחקק לפני אלפי שנים, ואשר מידת התאמתו לזמנים המודרניים - מוטלת בספק, ממשיך לחול עלינו ולקבוע את חיינו בתחומים רבים.

 

חוק בית המשפט לענייני משפחה גם לא ביטל את הסמכות המקבילה שיש לבית הדין הרבני לפסוק בנושא מזונות אשה, מזונות ילדים, רכוש בני הזוג, משמורת ילדים וכיו"ב.

 

נושא מרוץ הסמכויות עדיין חי וקיים. אדם החושש שמא בן זוגו מעוניין להתגרש ממנו ועשוי ל"סדר" אותו, עדיין צריך לקחת עורך דין ולהגיש תביעה מתאימה ונכונה ולהגישה לערכאה שתיטיב עמו.

 

החטא הקדמון של בן גוריון אשר לא הפריד את הדת מהמדינה עם הקמת המדינה ועם כינונה, ממשיך ללוות אותנו עד היום. נכון להיום מחילים גם בתי המשפט האזרחיים את הדין המהותי בענייני משפחה - הוא דין תורה, ושופטי בית המשפט לענייני משפחה נאלצים להשתמש בעקרונות, שחלקם אנכרוניסטיים ומיושנים ואשר לא התאימו עצמם לעת המודרנית.

 

בשל רצונה של כל אחת מממשלות ישראל לכונן קואליציה גם עם הדתיים, אף מפלגה גדולה, אם הליכוד ואם העבודה, לא תעלה על דעתה לגזול את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. חקיקה שתוגש בנדון, מן הסתם לא תקבל את הרוב הדרוש, מאחר ושתי המפלגות הגדולות "פוזלות" לעבר הדתיים וידוע לכל כי נושא סמכויות בתי הדין הרבניים הינו "בנפשם"

 

וכך, עדיין חי וקיים אותו מירוץ סמכויות הידוע לשמצה, אשר יכול להשפיע על מידת ההישגים של כל אחד מבני הזוג בהליך הגירושין.

 

ומאחר ודין תורה חל על בני זוג יהודים שביניהם מתנהלים הליכי משפטיים וזאת על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) - מצויים אנו במצב בו מתקיים אי שוויון מהותי בין גברים ונשים, שלעיתים מקפח את זה ולעיתים מקפח את האחר. גם חוקים אזרחיים ולא רק דין תורה המיושן, עשויים לקפח את אחד מהמינים, עד כמה שהדבר מפתיע.

 

קיימים שלושה נושאים מרכזיים ועיקריים בהם הגבר נחות מן האשה ומופלה לרעה באופן חד משמעי:

 

1. תשלום מזונות בסיסיים הינה חובה החלה על האב, ולא על האם בלא להתחשב במצבם הכלכלי של מי מהצדדים.

 

הדין האישי מטיל חבות אבסולוטית ומוחלטת על האב לכלכל את ילדיו. לא משנה האם האשה הינה מליונרית. לא חשוב האם האשה מצליחה עד מאד בעבודתה ומשתכרת משכורת נכבדת. לא יתחשבו גם באב מובטל או באב נכה. אב חייב לשלם עבור מזון, ביגוד והנעלה, קורת גג, רפואה וחינוך של ילדיו.

 

על הגבר לשלם מינימום מסויים לילדיו, בין אם יש ביכולתו ובין אם לאו. והמינימום הזה עומד כיום על כ- 1,250-1,200 ש"ח לכל ילד, בהם יחוייב אב בין אם יש ביכולתו לשלם סכום זה ובין אם ידו אינה משגת, בין אם מדובר באם בעלת יכולת כלכלית העולה על של האב ובין אם לאו.

 

משמע, יש כאן אי שוויון בולט וברור. על האב לשלם את הצרכים ההכרחיים לקיום של הילדים בכל תנאי ובכל מצב. אם הוא אסיר משלמת המדינה, אבל בכל מצב אחר מחוייב אב במזונות ילדיו בסכום המינימלי כאמור, ואם אין הוא משלם - אפשר לאסור אותו על פי פקודת מאסר של ראש ההוצאה לפועל.

 

פסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה מצמצת את חבותו של האב במלוא הצרכים ההכרחיים למינימום האפשרי, וקובעת שני מעגלים: מעגל שהינו צרכים הכרחיים-מינמליים החל רק על הגבר ומעגל רחב יותר של צרכים מדין צדקה החל על שני ההורים באופן שוויוני. כך נפסק בפסק דין שניתן על ידי השופט גייפמן בתמ"ש 31980/96 השאלה שעמדה לדיון היא כיצד משפיעה הזכות לשויון, כזכות חוקתית, על יישום הדין האישי וקביעת היקף מידת החיוב של כל אחד מההורים.

 

לדידו הזכות לשויון היא זכות יסוד במשפט הישראלי ומעקרונות הבסיס של שיטת משפטנו. כיום זכות זו מעוגנת גם בסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באמצעות ההפניה לעקרונות, שגובשו בהכרזה על הקמת מדינת ישראל. חוק אחר שמעגן היבטים מסוימים של זכות זו הוא חוק שיווי זכויות האשה.

ההחדרה של הזכות החוקתית, הזכות לשויון, לדיני המזונות, שבדין האישי, תעשה באמצעות פרשנות המונח "צרכים הכרחיים".

 

בפסיקת מזונות של קטינים עפ"י הדין האישי שני מעגלים. מעגל ראשון של צרכים הכרחיים ומעגל נוסף של צרכים מדין צדקה.

 

במעגל הראשון - החבות האבסולוטית היא על האב. האם אינה חייבת לספק את הצרכים ההכרחיים של הילדים כתוצאה מחבות בלעדית זו של האב לספק את הצרכים ההכרחיים של הקטינה, מחיל הדין האישי, ביחס לצרכים אלה, את מבחן כושר ההשתכרות לגבי אב שאינו עובד.

 

במעגל השני - החבות היא מדין צדקה וחלה שווה בשווה על שני ההורים. מבחני ה"צדקה" אינם מאפשרים החלת מבחן כושר השתכרות וחיוב במזונות קטינה עפ"י מבחן זה.

בה בשעה שבמעגל הראשון חל עקרון "אי השויון", חל במעגל השני עקרון "השויון". פרשנות מצמצמת למונח "צרכים הכרחיים" תביא לתנועה מהמעגל הראשון למעגל השני, ולהחלת עקרון השוויון בפסיקת מזונות. אותם צרכים מצומצמים, שישארו בגדר "מזונות הכרחיים.

 

עדיין, למרות הכל קיימת אפליה לרעת הגבר בנושא זה. אין כמעט מקרים בהם גבר מקבל מזונות עבור ילדים מאשה. ישנם מספר פסקי דין שניתן למנות אותם על כף יד אחת (מקסימום שתיים) בהם אשה חויב לשלם לגבר המשמורן מזונות עבור הילדים שבחזקתו.

 

גם הלכות צינובוי ואוחנה לא שינו משמעותית את מצבו של הגבר החב במזונות הילדים ושהוא זה שעליו יוטל מרבית עול הפרנסה.

אמנם בית המשפט העליון קבע את העקרון בע"מ 5750/03 ריטה אוחנה ואח' נ' אליהו אוחנה תק-על 2005 (2), 2560 ובע"מ 2433/04, צינובוי נ' צינובוי תק-על 2005(2) 2158 כי פסיקת המזונות נעשית על דרך של איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות.

 

יחד עם זאת בשורה התחתונה לא הוקטן החיוב המושת על גברים, ויכול ויוותר מצב שלאב לא נותרים אמצעי מחיה לאחר תשלום מזונות ומדור ילדיו הקטינים.

 


2. אשה אינה חייבת לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. אם אין האשה עובדת בעלה אינו יכול לומר לה: צאי לעבוד ועזרי לי לכלכל את עצמנו ואת ילדינו. אשה יכולה באופן חד צדדי להחליט שאין היא עובדת וכל העול מוטל על הבעל. בעל חב גם במזונות אשתו וגם במזונות ילדיו.

 

גם תפיסה זו מקורה בימי קדם בהם האשה היתה ישובה בביתה, מנקה מבשלת ומטפלת בילדיה, ואילו הגבר היה יוצא לצוד חיות ולדוג דגים והיה מביא את שללו לבית. גישה זו לא השתנתה מאחר וגם הדין האזרחי שאב לתוכו את הכללים ההיסטוריים של המעמד האישי.

 

גם שופטי בית המשפט לענייני משפחה אינם יכולים לחייב אשה אשר אינה עובדת לצאת ולעבוד, וזאת גם אם יש לה השכלה ויכולת השתכרות, ואין כל סיבה סבירה או נראית לעין שתשב בביתה בטלה וחסרת מעש.

 

בזמנים מודרניים אלו אין כל סיבה, ובמיוחד אם הילדים קצת גדלו, שאשה לא תסייע לגבר בפרנסת המשפחה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בתקופה קשה זו אותה אנו עוברים, כשיש אבטלה גבוהה ומיתון קשה במשק מחד, ומאידך לאור העובדה שהתרגלנו לרמת חיים גבוהה.

 

למרות הכל הדין אינו משתנה ואשה אינה חייבת לעבוד ועל בעלה לפרנס אותה כפי יכולתו ובהתאם למעמדו ובהתחשב ברמת החיים לה הורגלה.

 

מספר פסקי דין שעסקו בסוגיה זו קובעים, על מנת לאזן את המצב, וליצור מצב הוגן כי אשה שילדיה גדולים ויש לה פנאי וכן מקצוע שבו עבדה משך הנשים - אין כל סיבה שלא תעבוד. המגמה היא לא ליצור מצב שבו אשה מחליטה באופן חד צדדי כי אינה חפצה לעבוד וכי כל העול צריך להיות מוטל על הבעל.

 

בפסיקה המתקדמת, המתייחסת גם לחובו של נשים ולא רק לזכויות, מושם דגש על סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 הדן בעקרון תום הלב שיש להחילו בשינויים המחוייבים גם על תביעת מזונות. בהתאם להלכות שנפסקו בע"א 61136/93 ביקל נ. ביקל ובע"א 5930/93 פדן נ. פדן (שם נקבע כי אשה שעבדה כל השנים ואשר ילדיה בגרו יכולה להמשיך ולעבוד), יש להתחשב בפוטנציאל של השתכרותה לצורך הקביעה אם מגיעים לה מזונות. כמו כן מושם בפסיקה החדשה, דגש על תום הלב שבהתנהגות האשה, והאם יש לה מקורות הכנסה אחרים, אף אם אינה עובדת. נראה כי יש מגמה שלא לפסוק מזונות לאשה שלא עובדת ממניעים שאינם "טהורים", ורצון שלא להנציח לעד נישואים כושלים על ידי פסיקת מזונות שתגרום לאשה לרצות שלא להתגרש כלל בגלל היבטים כלכליים.

 

עדיין, ולמרות הכל, ישנם שופטים שיטילו על גבר לכלכל את אשתו, אפילו מדובר באשה בעלת פוטנציאל השתכרות, מקצוע מכובד ויכולת מוכחת. אין שוויון ואל תחפשו גם. גם קביעת העקרון התיאורטי בבית המשפט העליון בפס"ד ברוכוביץ לפיו גם גבר זכאי עקרונית למזונות מאשתו-נשאר בגדר תיאוריה בלבד. ישנן אולי מספר תביעות סנסציוניות בנושא, התופשות כותרות, אך בפועל נשים לא משלמות מזונות לגברים. זאת בניגוד לארצות הברית בה הנושא נדון לפי גובה ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג והגישה הינה שוויונית ככל שניתן.

 

במקרים חריגים תיראה הפסקת עבודה של אשה ערב פתיחת הליך גירושין כאקט מחוסר תום לב ואזי היא עצמה יתכן ולא תהא זכאית למזונות. עדיין במקרה כזה, לא ישיתו עליה להשתתף במזונות הילדים.

 

3. חזקת הגיל הרך

 

נושא נוסף בו מופלה הגבר לרעה הוא נושא משמורת קטינים. סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע חזקהׁ(שאמנם ניתנת לסתירה) כי האם עדיפה על פני האב בכל הנוגע למשמורת בילדים עד גיל 6 שנים.

 

בפועל רק במקרים נדירים מעניקים בתי המשפט את המשמורת לאב גם אחרי גיל 6, ורק בנסיבות מיוחדות ביותר לא תהא האם המשמורנית. כיום קיימת הצעה לתיקון סעיף זה בחוק הכשרות ולבחינה מחדש של כלל הנושא.

 

אין להסיק מהאמור לעיל שמצבה של האשה טוב מזה של הגבר. ההיפך הוא הנכון. נשים רבות אשר מתגרשות יורדות בצורה משמעותית, ביחד עם ילדיהן, ברמת החיים לה הורגלו. לא קל להיות אם חד הורית והדבר תלוי פעמים רבות במערכת היחסים עם בן הזוג לשעבר ובמידת התקשורת ושיתוף הפעולה בין הצדדים.

 

בנושא זה, נוכח הפלית הגברים, ישבה על המדוכה ועדת שניט משך שנים רבות. תחילה במסקנות ראשוניות וחלקיות המליצה לשנות את הדין בנוגע לחזרת הגיל הרך. מאוחר יותר במסקנותיה הסופיות שניתנו לאחרונה החליטה שלא להחליט.

 

יחד עם זאת קיים שינוי מגמה אשר על פיו שופטים נוטים כיום יותר מאשר בעבר לקבוע משמורת משותפת גם אם לא יחודית אצל האב.

 

מספר פסקי דין, בהם הועברה המשמורת לאב הם אולי סנונית ראשונה, אך היא לא מבשרת את האביב. פסקי דין אלו מציגים גישה מתקדמת, אך בפירוש לא מצביעים על מגמה חד משמעית. גם כיום אם שופט נאלץ לבחור בין שני ההורים נטיית ליבו תהא להעניק את המשמורת לאם.

 

משמורת משותפת גם היא נושא המצוי בחיתוליו, ולמרות שישנם גברים רבים שהיו חפצים במעורבות יתר בגידול הילדים ולקיחת אחריות, עדיין רוב העו"ס, שאמורות להמליץ על כך – מסתייגות מאופציה זו, ומתנות זאת בשיתוף פעולה בין ההורים ובתקשורת טובה………. ברור לכל שאם יש תקשורת טובה ושיתוף פעולה לא מגיעים לדיונים משפטיים, כך שזהו דיסוננס.

 

המלצה כזאת תינתן רק כשיש הסכמה ממילא של שני ההורים, מה שמרוקן אתה עניין מכל תוכן.

 

המסקנה העולה, אם כן, היא שקיים אי שוויון מהותי משמעותי ובולט בין גברים לנשים על פי הדין העברי. גם הדין האזרחי מפלה בנושאים מסויימים בין גברים לנשים. פתרון לא נראה לעין. לא כל עוד השיקולים בנושאים אלו הם שיקולים פוליטיים הזרים לעניין.

 

דרושים רוויזיה וחשיבה מחדש בנושא זה. אולם, כל עוד לא יופרדו דת ומדינה וכל עוד משיקולים פוליטיים ומפלגתיים תהיה לנושא הדת דריסת רגל בנושאי משפחה - לא צפויים שינויים משמעותיים לטובה.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+