סמכות נגררת וסמכות אגבית

סמכות נגררת וסמכות אגבית

סמכות נגררת וסמכות אגבית

 

האם לבית הדין הרבני סמכות לדון במחלוקת בין בני זוג הנוגעת למגרש הרשום על שם אביו של הבעל או שמא הסמכות נתונה אך ורק לבית הדין הרבני

בין בני זוג מתגרשים נתגלעה מחלוקת בנוגע לבעלות במגרש, כאשר לטענת האשה חרף הרישום על שם אביו של הבעל, המגרש הינו משותף ויש לה זכויות בו.  האשה כפרה בסמכות בית הדין הרבני לדון בסוגיה זו, המערבת גם גורם שלישי – כלומר את אבי הבעל – ואילו הבעל עצמו עמד על סמכות בית הדין הרבני לדון בסוגיה זו.

בתביעת הגירושין כרך הבעל את נושא המגרש ובתביעה טען הבעל שאין המגרש שלו, אלא הוא של אביו, אך לדברי האשה המגרש הוא נכס משותף.

 

עולה השאלה העקרונית האם הבעל יכול לכרוך בתביעת גירושין נכס שהוא טוען לגביו, שאין הוא שלו, כאשר הרכוש מיוחס לצד שלישי שאינו צד לתביעת גירושין

לדעת בית הדין מוקנית לו סמכות שכן אין בנדון סכסוך בין הבעל לאביו בנוגע לבעלות, וכן לא סכסוך ישיר או תביעה ישירה בין האישה לאבי הבעל. אין מחלוקת על העובדה כי הבעל זכה במכרז בשנת 2015, והמגרש נרשם בשעתו על שמו, כאשר חלק משמעותי של המימון נבע מכספי האב, והועבר בטאבו ללא תמורה לאביו.

המחלוקת היא האם להכליל את הנכס הזה באיזון משאבים כאשר הצדדים עומדים בפני פירוק שיתוף. בתביעה זו הצדדים הם הבעל והאישה, כאשר הבעל טוען שרכש את המגרש כ"איש קש" של אביו והמגרש אינו נכס משותף ועל כן אינו בר איזון, והאישה טוענת שהבעל רכש את הדירה כנכס משותף של בני הזוג ויש להכליל אותו באיזון המשאבים.

בית הדין הרבני קובע כי מתקיימת סמכות אגבית, שכן במסגרת איזון משאבים, על בית הדין לבחון האם להכליל נכס זה באיזון, ובכמה. גם אם תתקבל גרסת האשה במלואה, שהבעל קנה את הנכס עבור בני הזוג, הדבר יצריך בירור איך לאזן את שווי המגרש כאשר חלק משמעותי מהתשלום מקורו בכספי האב ובהלוואה שנטל על שמו.

 

סמכות נגררת וסמכות אגבית

אגב בירור זה, יש לבית הדין סמכות נגררת (אגבית) לדון בבעלות הנכס, עפ"י היקש לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 76:  "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."

 

בית הדין מבחין בין הלכת השיתוף לבין הסדר איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון

בניגוד ל"הלכת השיתוף", אשר מקנה חזקת שיתוף בגוף הנכסים של בן הזוג, חוק יחסי ממון כשלעצמו אינו מקנה לבן הזוג חלק בגוף הנכס הרשום על שם צד אחד, אלא זכות באיזון משאבים של מחצית השווי. דהיינו זכות כספית ולא קניינית.

אף לגרסת האשה ייתכן שאין לה זכות בגוף הנכס אלא באיזון משאבים בנוגע לשוויו, כנכס שנרכש ונרשם על שם הבעל במהלך תקופת הנישואין.

אף לגרסת האישה הסמכות לבית הדין. הרי אם לדבריה גוף המגרש שייך לה – הרי

שהצדדים לקרקע הם בני הזוג, והדבר בסמכות בית הדין מכוח הכריכה. ואם לדבריה גוף הקרקע אמנם בבעלות האב, אך חלק משוויו שייך לה כחוב, הרי שוב אין מדובר במגרש אלא בשוויו, ואותו ניתן לאזן בין בני הזוג במסגרת חלוקת הרכוש בבית הדין הרבני.

העובדה שהבעל בתביעת הגירושין הכרוכה טען נגד הבעלות על נכס זה אינה שוללת את הכריכה לגביו, שכן הציג בכך את עמדתו וטענתו כלפי איזון משאבים בנכס זה. גם אין לראות בכך כריכה לא כנה, שכן הצגת טענה אינה מצביעה על רצון להשתמט מדיון אמתי בנושא אלא לחסום את הצד השני מתביעה בבית המשפט לענייני משפחה ובהקניית סמכות לבית הדין הרבני.

 

הבעל קנה סמכות שבית הדין ידון במחלוקות בין בני הזוג ולא בית המשפט

הבעל הגיש תביעה ליישוב סכסוך בבית הדין כבר ביום כ"ג בתשרי תשע"ז (25.10.2016), והתקיימו ששה (!) דיונים בבית הדין במסגרת סעדים זמניים שהגישו שני הצדדים לפני כל פנייה של האישה לבית המשפט.

 

גם מטעמי יעילות הדיון יש להשאיר את הסמכות לבית הדין

גם לו תוכרע שאלת הבעלות בבית המשפט – כיון שבית הדין הרבני קנה סמכות בחלוקת רכוש וכנ"ל, הרי משום כיבוד הערכאות והעובדה שהדבר משפיע על איזון הנכסים בין בני הזוג, נושא המגרש יצטרך לחזור בכל מקרה לביה"ד לצורך הכרעה סופית באיזון משאבים בו.

הדרך היעילה להכריע באיזון משאבים במגרש הוא דרך סמכותו הנגררת של בית הדין הרבני לדון בבעלות המגרש במסגרת הכרעתו בחלוקת רכוש. ככל שירצו צדדים שלישיים לטעון לבעלות במגרש בפסק דין שיכריז את בעלותם, יוכלו הם בכל מקרה לפנות אל בית המשפט המחוזי.

לכן, עפ"י כל האמור לבית הדין הרבני סמכות נגררת ואגבית, לדון בבעלות הנכס לצורך איזון המשאבים בו.

 

בית הדין עושה שימוש בהקבלה לסמכות בית המשפט לענייני משפחה לצרף חברות לדיונים כאשר הדבר יועיל לדיונים וייעל את ההליך

בהקשר לכך מציין בית הדין  את אשר נפסק בפס"ד מאת ביה"ד הגדול בירושלים (תיק 10906-21-1):

"בית המשפט למשפחה מוסמך לצרף לדיון גם חברות בע"מ שיש למשיב חלק בהן, ואילו בית הדין הרבני אינו יכול לעשות זאת. אכן, יש כאן בעיה, שבה אשם המחוקק, שהרחיב מאוד את סמכות בית המשפט למשפחה, והצר מאוד את סמכות בית הדין הרבני. אעפ"כ, כל עוד מוסמך בי"ד רבני לעסוק בעניני רכוש, לא ניתן לחוסמו בטענה שיש ערכאה שיכולה לדון בהיקף רחב יותר בנושא. הסמכות צריכה להיות נידונה לגופה, ולא היכן טוב או יעיל יותר להתדיין. היעילות אינה חזות הכל. זכותו של אדם בדיני משפחה לבחור לעצמו את הערכאה המתאימה, כל עוד שהחוק מאפשר זאת. ישנם מצבים שבהם יעיל יותר ומהיר יותר להתדיין דוקא בבי"ד רבני, ובכל זאת לא נקבע משום זה שלבית המשפט אין סמכות.

יש לזכור כי בעלי הדין בבית הדין הרבני בדרך כלל הם בני הזוג בלבד. בית הדין דן ופוסק בדבר חלוקת הרכוש במישור היחסים שבין בני הזוג. הדין הרצוי הוא שאם לסכסוך שבין בני הזוג יש נפקות לגבי צד שלישי, יוסמך בית הדין לצרף את הצד השלישי לדיון, כשם שבית המשפט לעניני משפחה רשאי להטיל את מרות סמכותו על צד שלישי, שאינו בן משפחה, כאשר צרופו לדיון יתרום לייעולו ולהכרעה בשאלות האמיתיות העומדות במחלוקת ................יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם. על דרך הכלל, גם בהעדר יכולת לצרף צד שלישי כבעל-דין בבית הדין הרבני, מוסמך בית הדין לכפות את התייצבותו של הצד השלישי כעד. בית הדין מוסמך לאכוף על הצד השלישי להמציא מסמכים שיש להם השלכה על הכרעת הדין במישור שבין בני הזוג. הכרעתו של בית הדין תהיה בגדר מעשה-בית-דין ביחס לבני הזוג עצמם. הצד המעוניין בדבר יוכל לעשות שימוש בפסק הדין של בית הדין לצורך בירור הסכסוך כלפי צד ג' בערכאה המוסמכת."

דומה, כי לאחר חקיקתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, ניתן להגיע למסקנה הנ"ל גם בדרך של היקש. סעיף 6(ו) לחוק זה קובע:

בית משפט לעניני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא."


הרעיון שעמד בבסיס החקיקה של חוק בית המשפט לענייני משפחה הוא, הרצון לרכז תחת קורתו של בית משפט אחד את כל העניינים האזרחיים של בני המשפחה. כאשר מדובר בסכסוך היוצר קרע במשפחה, קיים אינטרס עליון שכל הסכסוכים יידונו במרוכז, כדי שניתן יהיה להכריע באופן יעיל ומהיר בכל הסכסוכים, ובכך יקטן הנזק ל"משפחה".

 

מכאן שיש לביה"ד לגישתו שלו הסמכות לדון במישור היחסים של בני הזוג גם כאשר מדובר בנכס הרשום ע"ש צד שלישי

תימוכין להחלטת בית הדין המפורטת לעיל ניתן למצוא גם בפסיקה שניתנה בבית הדין הרבני הגדול בתיק שמספרו 2769/ס"ג שם גם נדונה השאלה האם מוסמך בית הדין להוציא צו הנוגע לשימוש במקרקעין כנגד צד שלישי שאינו הבעל או האשה.

התשובה שניתנה לכך הינה חיובית. השאלה שעמדה לדיון הינה האם בדונו בפירוק שיתוף במקרקעין, מוסמך בית הדין - מבחינת החוק האזרחי - ליתן החלטות הפוגעות למעשה בצדדים שלישיים, באופן המונע מהם את השימוש במקרקעין.

בית הדין קובע כי ביחס לשאלה, האם בית הדין הרבני מוסמך לדון "בענייני נישואין וגירושין", כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני הזוג עצמם, ניתנה כבר תשובה משפטית שלילית בבג"ץ 2621/00 לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים פ"ד נד(3) 809.

באותה פרשה התעוררה מחלוקת בין אלמנה לבין חמיה. האלמנה התגוררה בדירה שבעלה המנוח העביר במתנה, טרם פטירתו, על שמו של אביו.

האלמנה הגישה תביעה לכתובתה בבית הדין הרבני, וטענה כנגד חמיה כי המתנה שניתנה לו הינה בטלה, הואיל וחוב הכתובה רובץ כשיעבוד על נכסי בעלה, והדבר מעניק לה זכויות כלפי חמיה.

בית המשפט פסק, מפי הנשיא א' ברק, כי "כשם שהנישואין והגירושין עצמם הם פעולה שבין בעל לאישה, כך גם "עניני" נישואין וגירושין שבהם מוסמך לדון בית-הדין הרבני הם עניינים שהצדדים להם הם הבעל והאישה".

לפי פסיקה זו, אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בסכסוך שעניינו נישואין או גירושין כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני-הזוג עצמם.

 

האומנם ניתן לגזור גזירה שווה מהמקרה דלעיל, ולשלול את סמכותו של בית הדין גם ביחס להשלכות של פסיקת בית הדין בפירוק שיתוף ברכוש של בני זוג עצמם, כלפי צדדים שלישיים?

לאחר העיון הגיע בית הדין למסקנה, כי לא זה כזה. בית הדין הדן בפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג אשר נכרך בתביעת גירושין, דן בעניין שבשיפוטו. כשם ש"זרים" להליך שיפוטי בבית המשפט האזרחי, מחויבים לכיבוד הצווים שניתנו בגדרו של אותו הליך, כך "זרים" להליך שיפוטי בבית הדין הרבני, מחויבים לכיבוד הצווים שניתנו בגדר ההליך שבפני בית הדין הרבני.

זאת ועוד אחרת. בדרך כלל, העיסוק במחלוקת לעניין מקרקעין קשור לזכויות הקנין במקרקעין. זכויות אלו מכונות "זכויות חפצא" (in rem). כאשר פוסק בית הדין במחלוקת הקניינית שבין בני הזוג באשר לבעלות במקרקעין, עשויה פסיקתו להביא לשינוי רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. פסיקה זו ושינוי הרישום בעקבותיו, יפעלו כלפי כולי עלמא.

זכויות ההחזקה והשימוש במקרקעין נובעות מזכות הקניין, ועל פי המיון המשפטי המקובל יש לראות בדיון בזכות ההחזקה והשימוש, ומתן החלטות ביניים לגביהן תוך כדי דיון בחלוקת רכוש, כדיון בזכות שהיא "מעין-זכות-קנין" (ראו: בג"ץ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני בחיפה, פ"ד נ(1) 370,.

בדיון מסוג זה ניתן לצרף צד שלישי כדי "לאפשר לו זכות טיעון כמי שעלול להיפגע מהצהרה על זכותה הקניינית של האישה בדירה" (וראה לעניין זה גם בג"ץ 2621/00).כאן המחלוקת המהותית היא בין בני הזוג, והצד השלישי הוא "צד פורמלי". גם "צד פורמלי" צד הוא, וצירופו לדיון בסכסוך הינו, לכל הפחות, בגדר סמכותו הטבועה של בית הדין הרבני.

רציונל זה הצדיק בעיני המחוקק להורות על אפשרות, שלא רק בני המשפחה עצמה יהיו צדדים לדיון. אף צד שלישי, שאינו בגדר "בן משפחה", יוכל בית המשפט לצרפו לדיון, אם הוא נדרש לצורך ברור התובענה והכרעה בסכסוך. רציונל דומה עמד בבסיס החקיקה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, והדברים עתיקים.

תוצאת האמור לעיל היא, שבית הדין הרבני מוסמך להוציא צו מניעה נגד בן זוג אשר בו נאסר עליו לאפשר לצד שלישי שימוש במקרקעין שהינם נשוא הדיון בבית הדין, במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג.

בית הדין יכול גם להורות כי כל אדם אשר מתן הצו הגיע לידיעתו יעשה כל שניתן לעשות באופן סביר לקיום הצו. הפרת הצו האמור, אם על ידי בעל-הדין ואם על ידי מי שבא מכוחו או מסייע להפרתו, יכולה לגרור סנקציות פליליות או אזרחיות.


הצד המעוניין בדבר, יכול להביא את עובדת מתן הצו לידיעת כל צד שלישי אשר התנהגותו עלולה להביא להפרת הצו, ורשאי הוא גם לבקש סעד מבית הדין לעניין זה.

צד שלישי שנפגע ממתן צו המניעה, רשאי לפנות לבית הדין ולבקש לצמצם את תחולתו מנימוקים רלבנטיים.

מסתמן כי בית הדין הרבני לא ימהר להוציא מתחת ידיו החלטה השוללת את סמכותו ובדרך כלל מנכס הוא לעצמו סמכות. הדבר הוא אך טבעי וגם הערכאה האזרחית כלומר בית המשפט לענייני משפחה נוהג כך ובחלק גדול מן המקרים קובע כי הסמכות הינה אצלו ולא בבית הדין הרבני.

 

גישת בית המשפט האזרחי – משפחה או מחוזי - הינה אחרת – ולטעמו אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינים בהם מעורב צד שלישי

בפסק דין שניתן בבקשת רשות ערעור שניתן על ידי כב' השופט דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים ברמ"ש 16/11/39103, חוזר ונשנה העיקרון לפיו בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בזכויות צד שלישי כאשר אין מדובר בבעל ואשה.

במקרה דנן עסקינן בדירה אשר 42% ממנה בבעלות החמות והיתרה בבעלות הבעל והאשה. חרף זאת בית הדין הרבני דן במכר הדירה, מינה כונס נכסים למכירתה והורה לפנות את החמות אשר מתגוררת בה, וכל זאת בהעדר סמכות.

וכך קובע כב' השופט דרורי בעניין זה: בית המשפט קובע כי עם כל הסימפטיה האנושית לאשה שבעלה נעלם והינה עגונה אין הוא יכול להשלים עם מצב בו בית הדין הרבני הגדול פסק בחוסר סמכות. במקרה זה לחמות מסמכים המעידים על הבעלות בחלקים מסוימים מן הדירה. המצב המשפטי שנוצר מהחלטת בית הדין הרבני הוא כי על החמות לעזוב את הדירה ללא קבלת כל תשלום וזה אינו מצב סביר המתקבל על הדעת.  רק בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המוסמכת לדון בזכויות ובמימושן במקרה בו מעורבים בעל אשה ואמו של האב, דהיינו החמות, ועל כן בית הדין הרבני מחוסר סמכות לדון בענייניה של הצד השלישי – היא אמו של הבעל.

כך גם נקבע על ידי כב' השופטת יהודית צור בבית המשפט המחוזי בירושלים בסוגיה המערבת גם היא צדדים שלישיים. בע"מ 546/00 טויטו נ' טויטו כתבה כב' השופטת יהודית צור:

א. מדובר בדירה אשר כרוכים בה לכאורה זכויותיו הקנייניות של צד ג' שאינו מי מבני הזוג .......... אין חולק כי הדירה רשומה היום על שמו של האב ולכאורה הוא הבעלים של הדירה כולה. אמנם מדובר בדירה שהיתה דירת המגורים של בני הזוג ........ ומדובר במכר ללא תמורה בין הבעל לבין אביו, אולם אין ספק כי צד מהותי והכרחי לשאלת הזכויות בדירה הוא האב שהדירה רשומה היום על שמו, כבעלים של הדירה.

ב. יש לדחות את טענת ב"כ המשיבים כי התביעה נגד האב טפלה ונועדה להבטיח רק את ביצועו של פסק הדין במקרה שהמבקשת תזכה בתביעה העיקרית. האב הוא צד הכרחי בתביעה שהגישה המבקשת בשאלת הזכויות בדירה ואך ברור הוא כי לא תהיה משמעות למתן פסק דין בנוגע לזכויות בדירה ולא יהיה לו תוקף כלפי האב אלא אם האב, שלכאורה הדירה רשומה על שמו, יהיה צד מהותי במשפט. בנסיבות אלה בהן כרוכות בדירה זכויות לכאורה של צד ג' שאינו מי מבני הזוג, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין.

 

סיכום

ראינו אם כן, שיש הבדלי גישה בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט האזרחי/המחוזי בכל הנוגע לסמכות בית הדין הרבני כאשר צדדים שלישיים מעורבים בסכסוך בין בני הזוג ואין המחלוקת מתמצה אך ורק בין הבעל לאשה.

בית הדין הרבני עשוי לקבוע שהסמכות נתונה לו בעוד בית המשפט האזרחי יהיה סבור כי משעה שצדדים שלישיים מעורבים בסכסוך – אין לבית הדין הרבני סמכות לדון במחלוקת המשפיעה על צד שלישי.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+