כלל הסמכות הנמשכת ומתי פסיקת מזונות בבית הדין הרבני תהא מחייבת ותחסום דרכו של קטין לבית המשפט לענייני משפחה

כלל הסמכות הנמשכת ומתי פסיקת מזונות בבית הדין הרבני תהא מחייבת ותחסום דרכו של קטין לבית המשפט לענייני משפחה

 

כלל הסמכות הנמשכת ומתי פסיקת מזונות בבית הדין הרבני

תהא מחייבת ותחסום דרכו של קטין לבית המשפט לענייני משפחה

 

כלל הסמכות הנמשכת

 

לעניין קיומו של כלל הסמכות הנמשכת, נקבע  בע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר ואח', פ"ד נב (5) 817, בעמ' 835: הכלל בדבר סמכות נמשכת הינו צדו השני של הכלל בדברLis Alibi Pendens. הכלל האחרון, כשמו כן הוא, עוסק בתקופה שבה שני הליכים עדיין תלויים ועומדים, וטרם נפסק הדין באף לא אחד מהם. הכלל בדבר סמכות נמשכת מתייחס למועד מאוחר יותר שבו סיימה אחת הערכאות את הדיון שבהליך לפניה. בשלב זה מבקש אחד הצדדים להגיש תביעה חדשה על אותו עניין שכבר הוכרע בהליך הקודם. בהנחה שפסק-הדין הראשון אינו יוצר מעשה בית-דין, החוסם את דרכו של התובע, איזוהי הערכאה המוסכמת לדון בתביעתו החדשה? לו הייתה שאלה זו מתעוררת בענפי משפט אחרים, שבהם מסור השיפוט לסמכותם הייחודית של בתי-המשפט האזרחיים, דומה כי לא היה ניצב כל מחסום בפני התובע: ........ לא כך כשמדובר במערכת היחסים העדינה והמורכבת שבין בית-המשפט האזרחי לבין בית-הדין הדתי. כאן קבעה ההלכה הפסוקה חריג לכלל. מטרתו של החריג למנוע התרוצצות מכבידה ומבזה של בעלי-הדין ממערכת שיפוט אחת לאחרת.

 

דן ופסק

כלל הסמכות הנמשכת יחול מקום בו בית המשפט או בית הדין דן ופסק: עקרון הסמכות הנמשכת חל במצבים בהם בית הדין דן ופסק בעניין שלפניו, ועל כן מן הראוי שימשיך ויפסוק בהתדיינות הנוספת שהתעוררה בין בני הזוג (בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, נו(1) 125, 133).

 

אישור הסכם בלבד אינו מקנה סמכות בניגוד למצב בו התקיים דיו

באשר למקרים בהם אישרה ערכאה שיפוטית,  בית המשפט או בית הדין, הסכם בין בני זוג, הרי ככל שלא הייתה מונחת בפני הערכאה השיפוטית הרלבנטית תובענה מתאימה וכן ככל שלא התקיים דיון לגופה של המחלוקת, אין באישור ההסכם כדי להקנות סמכות נמשכת. וכך נקבע בבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה ואח', פ"ד נו(5) 634, בעמ' 641: "בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן...".

כך גם נקבע בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם בנבו, 20.3.13).

 

כאשר מדובר בעניינם של קטינים קיים מימד נוסף

כאשר מדובר בתובענות הקשורות לקטינים, ולא בנושאים הקשורים בין בני הזוג בלבד, מתווסף שיקול נוסף ומהותי לתמונה, והוא זכותם של הקטינים לתביעה עצמאית במסגרתה תיבחן טובת הקטינים במנותק מיתר העניינים בין הוריו (בג"ץ 4407/02 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים).

בפסק דין זה שניתן בבג"צ הובהר, כי סוגיית התביעה העצמאית של הקטין משיקה לסוגיית הסמכות הנמשכת למרות הרציונלים השונים בבסיס שני הסוגיות. לדברי כב' השופט עמית משעסקינן בתביעה עצמאית של קטין אין תחולה לכלל הסמכות הנמשכת, כאמור:למוסד התביעה העצמאית השלכה גם על הסמכות הנמשכת, למרות הרציונלים השונים שבבסיס שני המוסדות. שאם מגיעים אנו למסקנה, כי הקטין משוחרר מכבלי ההסכם שנערך על ידי הוריו, הוא אף אינו כבול לזהות הערכאה עליה הסכימו הוריו בשמו. לכן, לדוגמה, אם אישר בבית הדין הרבני הסכם גירושין הכולל גם הסדר ביחס למזונות הקטין, וככל שנקבע כי הסכם זה אינו מחייב את הקטין מכוח הלכת התביעה העצמאית, הקטין יהיה רשאי להגיש תביעת מזונות עצמאית לבית המשפט לענייני משפחה.

כמו כן נקבע, כי על מנת לבחון את השאלה האם לפנינו תביעה עצמאית של קטין, יש להחיל את המבחן המהותי ולא את המבחן הפרוצדוראלי (ר'  ע"א 404/70 עברון נ' עברון פ"ד כה(1) 373.

לדברי כב' הש' רובינשטיין: הגישה המהותית היא איפוא עיקר, והיא תכליתו של ההליך – אי קיפוח הקטינים. ההיבט הדיוני הוא משרתו של ההיבט המהותי; חשיבותו היא בהבטחת השימוע לכל, הצדק הטבעי, וייצוג האינטרס של הקטין...

... בכל ענייני הקטין הקריטריון הוא זה המהותי, קרי, האם נשקלו באופן ספציפי ולגורם הנושאים הקשורים בקטין על-ידי הערכאה שדנה. הגינות וטובת הקטין – הן והן; אך ל"כרכור" בין הערכאות – כניסוחו של בית הדין הרבני באחת הפרשיות מכבר – לשם השגת יתרונות כאלה ואחרים, לא יתן בית משפט זה יד. המבחן הוא איפוא אמיתיות ההליך בכל הנוגע לקטין, לאחר שבית המשפט וידא, באמצעות ייצוג וחוות דעת לפי הנחוץ, כי ענייניו של זה נשקלים באופן שאינו טבול בסכסוכי הוריו.

הצורך בהתקיימותו של המבחן המהותי אף בא לידי ביטוי בפסק דינו של כב' השופט שוחט ברמ"ש 763-04-13 ש.י. נ' ח.י. ואח' שם נקבעו הדברים הבאים: הסכם בין הורים יחייב את הקטינים רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפקד מיתר סוגיות הגירושין, והערכאה המוסמכת שוכנעה ברמה המהותית, כי ההסכם משרת את טובת הקטינים. בהיעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין אין לראות בקטינים כצד להסכם שבין ההורים הן מבחינת תוכנו הן מבחינת הערכאה.

בפסק דין שנדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 38296-09-15, נפסקו מזונות קטינה על סך של 1500 ₪ בבית הדין הרבני ולאחר מספר דיונים הגישה אם הקטינה תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה, ובית המשפט דחה את התביעה.

 

האם צדק בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי הסמכות לדון במזונות ילדים נתונה לבית הדין הרבני

 

טענות האם לעניין הסמכות לדון במזונות הקטינה

לטענת האם, ביה"ד הרבני לא קנה סמכות לדון במזונותיה של הקטינה, שכן הלכה היא שקטינים אינם קשורים בהסכמות הוריהם ומכאן כי מדובר בתביעה עצמאית וראשונית של הקטינה.

מוסיפה האם וטוענת, כי צרכי הקטינה כלל לא נידונו לגופם של דברים, אלא עיקר הדיון התמקד לטענתה בעניין הגירושים של הצדדים והמחלוקות הכספיות שביניהם.

עוד טענה האם, כי מדובר במזונות זמניים בלבד אשר הינם מקפחים ביותר, ובכלל זה הם אינם כוללים הוצאות חינוך, רפואה, דמי טיפול, מזונות לאחר הגיעה הקטינה לגיל 18 שנים ו/או סיום לימודי תיכון ובעת השירות הצבאי, הצמדה ועוד.

בנוסף לכל טוענת האם, כי עניין מזונותיה של הקטינה כלל לא נכרך לתביעת הגירושין, ועל כן לטענתה גם אין לביה"ד הרבני סמכות נמשכת בעניין זה.

 

טענות האב לעניין הסמכות לדון במזונות הקטינה

לטענת האב, מכוח הסכמתם המפורשת של הצדדים הסמכות לדון בתובענה קנויה לביה"ד הרבני, תוך שהבעל מדגיש כי תביעת המזונות הוגשה לביה"ד הרבני על ידי האם עצמה.

לחילופין, טוען האב כי לא עסקינן בתביעה ראשונית אלא בתביעה להגדלת דמי מזונות אשר הסמכות לדון בה קנויה לביה"ד הרבני מכוח כלל הסמכות הנמשכת.

עוד טוען האב, כי מדובר בהסכמות אשר גובשו בסיועו ובעזרתו של ביה"ד הרבני, ולא בהסכם אשר הובא לאישור פורמאלי גרידא.

לבסוף טוען האב, כי בהתחשב בכך שבעת מתן פסק הדין התגוררו הקטינה והאם אצל אמה של האם, לא עסקינן בסכום מזונות מקפח ואף ניתנה לאם האפשרות לעתור בבקשה להגדלת המזונות, וכן לטענתו יש ליתן את הדעת על הוויתורים מטעמו במסגרת ההסכם בעניין הכתובה וטענותיו הכספיות.

 

קביעות בית המשפט לעניין הסמכות וכלל הסמכות הנמשכת

אין חולק, כי ביה"ד הרבני קונה סמכות לדון במזונות קטינים מכח הסכמת הצדדים, בהתקיים התנאים שבהוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953  הקובעת, כדלהלן:  בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

ההלכה הפסוקה מורה, כי הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר הדרושה בהתאם לסעיף 9 הנ"ל כוללת את הסכמת האפוטרופוס על הקטין המוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על מנת להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני ובמקרה כזה פוקעת סמכותה של הערכאה האזרחית המקבילה (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, כג(2) 172, 176).

כן מורה ההלכה הפסוקה, כי גם במקרים בהם הקטין אינו נכלל כצד פורמאלי לדיון על פי כתבי הטענות, אך בפועל נדונה תביעתו לגופם של דברים ובית הדין הכריע בה, תוך קיום דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, יש מקום לראות בהם הליכים להם היה הקטין צד ויש בהם לחייבו. ודוק, דברים אלו נכונים גם כאשר עניינו של הקטין נידון במסגרת תביעת גירושין, ובלבד שהתקיים דיון נפרד ומיוחד בענייננו (ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו (4) 625, 628-629).

במקרה זה מלכתחילה נרכשה סמכות ביה"ד הרבני לדון בעניין מזונותיה של הקטינה מכוח הסכמת הצדדים בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, זאת לאחר שביום 29.8.12 הגישה האם תביעה למזונותיה ולמזונות הקטינה.

כמו כן, גם לאחר שהצדדים התייצבו לפני ביה"ד מספר פעמים, בעת שהם מיוצגים, והעלו טענות לגופם של דברים בהתייחס לפסיקת מזונותיה של הקטינה, מבלי שהועלתה ולו טענה אחת כנגד סמכות ביה"ד הרבני לדון בעניין זה.

יוצא, אפוא, כי השאלה המשפטית הניצבת לפני בית המשפט היא האם קנה ביה"ד סמכות נמשכת לדון בעניין מזונותיה של הקטינה, באופן כזה שבית משפט זה לא ידון בעניין זה. לצורך כך, נפנה לבחינת הדין הנוהג בסוגיית הסמכות הנמשכת תוך יישומו בנסיבות המקרה דנן.

במקרה דנן, יישום ההלכות הנ"ל הביא את בית משפט לכלל מסקנה, כי ביה"ד הרבני רכש סמכות נמשכת לדון בעניין מזונותיה של הקטינה מכוח סעיף 9 לחוק שיפוטבתי דין רבניים:


  • נושא מזונות הקטינה היה לנגד עיני ביה"ד הרבני באופן נפרד משאר ענייני הרכוש והגט תוך שב"כ הצדדים טענו טענות לגופם של דברים ובכלל זה בנוגע ליכולת השתכרותם של שני הצדדים ובנוגע לצרכי הקטינה.  האם היא זו שהגישה את התביעה לבית הדין הרבני מיוזמתה, ומעולם לא כפרה בסמכות אלא לאחר תקופה ארוכה העולה על שנתיים ימים.
  • גם מן ההיבט המהותי לא ניתן לומר, כי מדובר בפסיקת מזונות מקפחת כטענת האם. ביה"ד הרבני שמע את טענות הצדדים והציע להעמיד את מזונות הקטינה על סך 1,500 ₪ לחודש, לתקופה של חצי שנה בהתאם למצב שהיה קיים בפועל ובפרט לנוכח הצהרת ב"כ האם, כי האם והקטינה מתגוררות בבית אמה של האם, כלומר אין צורך במדור והסכום הינו סביר בנסיבות העניין.
  • עיון מדוקדק בהליכים שהתנהלו בביה"ד הרבני מלמד, כי אין עסקינן במקרה בו הסכמת האם לפסיקת מזונות הקטינה נעשתה מתוך לחץ או חשש כי האב לא ייתן לה גט. ההיפך הוא הנכון. האם הייתה מיוצגת לאורך כל ההליכים על ידי ב"כ ובשלבים המכריעים של גיבוש ההסכם מיום 6.10.13 גם על ידי ב"כ דהיום. עולה כי האם נלחמה על זכויותיה הן בהיבט הרכושי והן בהיבט של קביעת מזונות הקטינה.

  • גם בנוגע למועד בו זכאית האם לעתור בתביעה להגדלת מזונות הקטינה בפני ביה"ד הרבני, נערך שינוי בין ההחלטה שניתנה ביום 26.2.13 לבין פסק הדין שניתן ביום 6.10.13, והדבר מלמד כי זכויות הקטינה נשקלו בכובד ראש הן על ידי האם והן על ידי ביה"ד הרבני. כך, בעוד שבהחלטה מיום 26.2.13 נקבע, כי האם יכולה לעתור להגדלת מזונות החל מחודש אוקטובר 2013, קרי 8 חודשים לאחר מתן ההחלטה, הרי שבפסק הדין מיום 2.10.13 נקבע, כי האם תוכל לעתור להגדלת המזונות כחודשיים בלבד לאחר מתן פסק הדין.
  • לא ניתן להתעלם מהתנהלות האם במקרה דנן אשר נגועה בחוסר תום לב. עסקינן באם אשר הגישה בעצמה לביה"ד הרבני, אשר הייתה מיוצגת לאורך כל ההליכים בביה"ד הרבני משך תקופה ארוכה של למעלה משנה וחצי, אשר לא הביעה כל התנגדות לסמכותו של ביה"ד הרבני בכל שלב ואף פעלה באופן נמרץ לשינוי הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ביום 26.2.13, תוך שיפור תנאיו בנושא הרכושי, כמו גם בעניין המועד בו תוכל לעתור להגדלת מזונות הקטינה. לא זו אף זו, גם לאחר שהאם הביעה הסכמתה לגיבוש ההסכם ביום 6.10.13 תוך אשרור סכום המזונות שנקבע לקטינה ביום 26.2.13, המתינה האם פרק זמן של כשנתיים ימים עד להגשת תביעה זו למזונותיה של הקטינה, תוך שהיא כופרת בכל ההליכים שהתנהלו בביה"ד הרבני ובהסכמה שניתנה על ידה לפסיקת מזונות הקטינה. התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב ויש בה משום זילות ההליכים בביה"ד הרבני אשר התנהלו לאורך כל הדרך בהסכמת האם.

  • זאת ועוד בענייננו קבע ביה"ד הרבני מתווה ברור להמשך התדיינות הצדדים בנוגע למזונות הקטינה, אשר קיבל את הסכמת הצדדים פעם אחר פעם. בית משפט אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של ביה"ד הרבני וככל שלאם טענות בנוגע להחלטות שניתנו על ידי ביה"ד הרבני, היה עליה לנקוט בהליך ערעורי, אולם האם לא עשתה כן.

לאור המפורט לעיל נדחתה התביעה ללא צו להוצאות והסמכות תיוותר לבית הדין הרבני גם בכל הנוגע למזונותיה של הקטינה.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+